כיצד קטע ידו או רגלו או אצבע מהן או שסימא עינו משלם חמשה נזק וצער ורפוי ושבת ובושת, הכהו על ידו וצבתה וסופה לחזור, על עינו ומרדה וסופה לחיות משלם ארבעה צער ורפוי ושבת ובושת, הכהו על ראשו וצבה משלם שלשה צער ורפוי ובושת, הכהו במקום שאינו נראה כגון שהכהו על ברכיו או בגבו משלם שנים צער ורפוי הכהו במטפחת שבידו או בשטר וכיוצא באלו נותן אחת והיא הבושת בלבד.
השגת הראב״ד: במקום שאינו נראה וכו׳. א״א שלא במקום רואין עכ״ל. הכהו במטפחת וכו׳. א״א במקום רואין עכ״ל.
עיין במ״מ שהסכים להשגת הראב״ד וכתב דגם כונת הרמב״ם כן ובודאי הוא דחוק מאוד לומר דהוא לצדדין דהכהו במקום שאינו נראה מיירי שלא במקום רואין. והכהו במטפחת במקום רואין. וגם בדברי הירושלמי דהוא מקור דברי הרמב״ם דוחק לאוקמי הכי ובפרט בדברי הרמב״ם שהיה צריך לפרש דבריו. ע״כ נראה דהרמב״ם סובר דאיכא תרי גווני בושת דמה שאחד חובל בחבירו בשעת מריבה אין זה תמיד בושת ומשכחת לה דאין כאן בושת כלל מעצם ההכאה במה שהכהו ע״י שהם מתקוטטים ומריבים זה עם זה. ורק אם עשה אותו שיראו אותו נחבל אפי׳ לזמן זהו בושת דבושה היא לאדם להיות נחבל. אבל אם הכהו בדרך בזיון כמו במטפחת או בשטר כיון דאין כאן הכאה של כאב רק הכאה של בזיון זהו בושת אפי׳ בשעת מריבה וזהו פשוטן של דברי הירושלמי וזהו דעת הרמב״ם, אלא דצריך להוסיף דמדברי הרמב״ם פ״ה הל׳ ז׳ מוכח דכשחבלו שלא בפני רואין לא מיקרי בושת לכן צ״ל דאף דמתבייש שיראהו חבול מ״מ זהו דוקא בנחבל ע״י אדם אבל דוקא חבלה הנראית הוי בושת וכמש״כ:

כואהו בשפוד או במסמר על צפרניו במקום שאינו עושה חבורה ולא מעכב מלאכה משלם הצער בלבד, השקהו סם או סכו סם ושינה מראה עורו משלם לו רפוי בלבד עד שיחזור מראהו כשהיה, אסרו בחדר נותן לו דמי שבת בלבד וכן כל כיוצא באלו.
אסרו בחדר וכו׳, הטור בסי׳ ת״כ כתב מדברי הרא״ש דדוקא בשהכניסו בחדר וסגר עליו. אבל היה כבר בחדר וסגר עליו ומנעו מלצאת הוא גרמא בנזקין ופטור, והמחבר פסק כן להלכה. ואני תמה על זה שהרא״ש כתב דהוי כמו פורץ גדר בפני בהמת חברו ויצאה ונאבדה דפטור מדיני אדם. וא״כ הרא״ש לשיטתו דסובר שם דפטור. אבל הרמב״ם הא פסק בפ״ד מה׳ נז״מ דפורץ גדר בפני בהמת חברו ויצאה והזיקה אם היה כותל בריא חייב. וכן פסק המחבר בסי׳ שצ״ו ובודאי דה״נ חייב לדעת הרמב״ם אם נאבדה הבהמה וכ״ש הוא דהרמ״א הביא שם שיטות הסוברים דעל הבהמה חייב ועל נזקין פטור, וא״כ המחבר סותר שיטתו.
והנה הרא״ש כתב עוד וז״ל וכה״ג כתבו התוס׳ בפ׳ הנשרפין גבי כפתו במקום שסוף חמה לבוא או סוף צינה לבוא דפטור שאם הביאו ממקום אחר וכפתו שם חייב. והגר״א ז״ל בבאורו בס״ק ט״ז במש״כ המחבר אבל אם היה כבר בחדר וכו׳ כתב ע״ז כמ״ש בסנהדרין ע״ז א׳ סוף חמה כו׳ ועתו״ס שם ד״ה סוף כו׳ וכ״ש לענין נזקין דהא פליגי במצמצם בנזקין שם עכ״ל. ואפשר שבכונה כתב הגר״א ז״ל רק סוף דברי הרא״ש. אבל גם ראיה זו איני מבין כלל דהתם הא טעמא משום שסוף חמה לבוא ועוד לא התחיל בו ההיזק וכמש״כ התוס׳ שם. וא״כ הכא לענין שבת דתיכף כשסגר אותו כבר הותחל ההיזק אינו דומה לסוף חמה לבוא אלא לכפתו בחמה ומת. אח״כ ראיתי שהפ״ח שם במש״כ הרא״ש במקום שסוף חמה לבוא כתב וז״ל. אבל במקום שהוא החמה חייב כדאיתא התם וצ״ל דברי היזקא טפי מדהדקיה באנדרונא, והוא תמוה דבודאי ברי היזקא שכשהוא אסור בבית לא ירויח.
ונראה דהרא״ש לא דימה דין היה בחדר וסגר עליו הפתח לדין סוף חמה או צינה לבוא. אלא דדין היה בחדר וסגר עליו. למה מדין פורץ גדר וכמו שכתב דמה לי פורץ גדר ונאבדה ומה לי גודר בפניה ומתה. ומדברי התוס׳ הביא רק להסביר דלא יקשה דא״כ גם בהביאו וסגר עליו כיון דבשעה שהביאו לא הותחל כלל הנזק. ומה שסגר הא סובר הרא״ש דהוי גרמא. ולזה כתב דכה״ג כתבו גבי סוף חמה לבוא דאף דכשכפתו שם פטור מ״מ כשהביאו וכפתו שם חייב ובתוס׳ כתבו שם בטעמא דמילתא דהוי כמו אשו משום חציו דמקרב הדבר אצל האש, ובסברת התוס׳ משמע דאף דהיכי דהוא מקרב בידים מחייבינן מ״מ במצמצם את הקריבה לא מחייבינן. דבמצמצם לא אשכחן דחייב אלא כשמצמצם במקום הנזק ממש אבל לא כשמצמצם ומקרב עי״ז להאש. ומזה דן הרא״ש דה״נ כשעשה בו מעשה בידים והביאו לסגרו לא מיחשב גרמא, ומצאתי שכן כתב להדיא ביש״ש וז״ל. אבל אם היה כבר בחדר וסגרו פטור דגרמא בנזקין הוא כמו פורץ גדר וכו׳ ואפ״ה הכניסו לחדר וסגרו חייב כמו שחולקים התוס׳ בפ׳ הנשרפים כפתו במקום שסוף חמה לבוא דפטור משום גרמא. מ״מ אם הביאו ממקום אחר וכפתו לשם חייב, ולהדיא דלא הפטור למד משם אלא טעם החיוב בהביאו. וא״כ ברור דלדעת הרמב״ם דמחייב בפורץ גדר ה״נ מחייב אף אם לא הביאו, וכן מוכח מלשון הרמב״ם.
רק דלשון הרמב״ם שכתב אסרו אפשר דכונתו אסר גופו דהיינו בחבלים או בשלשלאות דעשה מעשה בגופו. אבל סגר הפתח אפשר דגם הרמב״ם מודה דגבי שבת לא מחייבינן משום גרמי דדין גרמי אינו אלא על נזק. ועיין במה שכתבתי בפ״ד מה׳ נז״מ הל׳ ג׳ במה דכתב הראב״ד על ד׳ הרמב״ם וכ״ש קם לה באפה דלדעת הרמב״ם במצמצם אינו חייב על גרמי. והוכחתי ממש״כ הרמב״ן דגרמי אינו חייב בשוגג אף דסובר דגרמי חייב מדינא. וא״כ מבואר לפי״ז דאף דלדעת הרמב״ם חייב בפורץ גדר משום גרמי אפשר דזהו רק על נזק ולא על שבת, ונמצא דברי הרמב״ם מבוארים דבאמת לא מיירי שהביאו ממקום אחר כדמוכח לשונו. אלא דמיירי דאסר גופו בחבלים והוי מעשה בגופו ואפשר דבזה יודה הרא״ש דלא הוי גרמא. נמצא דלענין דינא הרמב״ם והרא״ש אינם חולקים ודברי המחבר מיושבים:

אפי׳ חסרו כשערה מעור בשרו חייב בחמשה דברים שהעור אינו חוזר אלא צלקת, לפיכך החובל בחברו וקרע העור והוציא ממנו דם חייב בה׳ דברים.
כתב המ״מ וההיא סוגיא דחובל בבתו צריך עיון דמשמע דלאו בכ״מ משלם נזק אלא במקום הנראה כגון פנים. וכונתו מהא דדף פ״ז דבעי ר״א מרב החובל בבת קטנה של אחרים חבלה למי א״ל לא זכתה התורה לאב אלא שבח נעורים. ואמר ע״ז בגמ׳ ור׳ יוחנן אמר אפי׳ פציעה ופריך פציעה ס״ד אפי׳ ר״א לא קמיבעיא ליה אלא חבלה דאפחתה מכספה. אבל פציעה דלא אפחתה מכספא לא קמיבעיא ליה. אמר ריב״ח שפצעה בפניה ואפחתה מכספא, וכתב ע״ז הלח״מ דקושיית המ״מ הוא ביותר על דברי הרמב״ם בפ״ד בהל׳ י״ד שכתב החובל בבת קטנה של אחרים אם נזק הפוחת אותה מכספה הרי הוא של אב וכו׳, וכן נזק שאינה פוחתה מכספה הרי הוא שלה. ומוכח דשייך נזק אף שאינו פוחתה מכספה וקשה דמה נזק שייך בזה. ובדברי הגמ׳ פי׳ הרא״ש דעל צער רפוי ובושת פריך בגמ׳ דודאי הוא שלה. וכתב הלח״מ דבאמת סובר הרמב״ם דשייך נזק אף שאינה פוחתה מכספה משום דעל צער רפוי ובושת ודאי ליכא הו״א דיהיה שייך לאב. והלח״מ לא יישב קושייתו כלל דהא שומת נזק כתב הרמב״ם בפ״א הל׳ ב׳ והוא מד׳ הגמ׳ דרואין אותו כאלו הוא עבד שנמכר בשוק כמה היה יפה אז וכמה הוא יפה עתה ומשלם הפחת שהפחית מדמיו. וא״כ איזה תשלומין שייך כשאינה פוחתת מכספה.
ונראה דדעת הרמב״ם הוא דבודאי פשטא דסוגיא מוכח דשו״ט בנזק פציעה וכמש״כ הלח״מ ולכן צ״ל דכל האבעיא בגמ׳ בחובל בבת קטנה הוא בשביל דנזק דהוא על כל ימי חייה לא צריך להיות לאב דאין לו אלא עד ימי נערות, או דילמא כיון דבידו למוכרה כשהיא קטנה וכיון דסתם אמה העבריה עומדת ליעוד דהא מצות יעוד קודמת למצות פדיה. לכן יש לאב היזק במה שהופחתה על כל ימיה. ואף דאין יעוד אלא מדעתה מ״מ הקונה אמה העבריה יחשוב ע״ז שיוכל ליעדה מדעתה כשתהיה בביתו ולכן הופחת דמיה על כל ימי חייה. אבל זה סבר הגמ׳ דחבלה הפוחתה מדמי מכירה בשביל פחת יעוד אינו אלא בפצעה בפניה או במקום גלוי. אבל במקום מכוסה אף דגבי עבד למכרו בשוק יש קפידא גם בחסרון במקום מכוסה וכן בשפחה כנענית אבל באמה העבריה כיון דמשום עבדות שלה לא היה שייך לאביה ההיזק אלא מה שיופחת מדמיה עד ימי נערות. וכל מה שאנו אומרים שיהיה שייך לאב כל דמי הפחת הוא משום דהופחת מדמיה בשביל יעוד ובזה אין קפידה ופחת אלא אם יש בה חבלה במקום מגולה. ולכן כתב הרמב״ם בפ״ד דנזק הפוחת אותה מכספה הרי הוא של אב, וכן שבתה של אב שהרי מעשה ידיה וכסף מכירתה של אביה הוא, וזה הטעם ע״כ דהפחת הוא בשביל יעוד, דבל״ז לא היה מועיל הטעם דכסף מכירתה דאינו אלא עד ימי נערות, ולזה כתב אבל צער ובושת ורפוי הרי הוא שלה, וכן נזק שאינו פוחתה מכספה הרי הוא שלה, והיינו שאינו פוחתה מכספה מכסף מכירתה ומ״מ מקרי נזק משום דזה שמין כשפחה נמכרת בשוק. ולענין דמי שפחה כנענית הוי נזק גם בחסרון שאינו מגולה. וכמו שכתב כאן דאפי׳ חסרו כשערה מעור בשרו יש כאן שומא לענין נזק: